שתלים דנטליים בהסטוריה
שימוש בשתלים דנטליים החל עוד במאות המוקדמות. בצילום מימין ניתן לראות שימוש בשתל דנטלי שיוצר מצדף. הדוגמא נמצאה בהונדורס ומתוארכת למאה ה-7 לספירה. ניתן לראות שימוש ב-3 שתלים.
הרעיון של השתלות שיניים או השתלה של תחליפי שיניים לתוך עצם הלסת איננו רעיון חדש. מבט חפוז בהיסטוריה ילמד אותנו שהרעיון קיים כבר אלפי שנים. ארכיאולוגים מצאו שרידי מומיות במצרים שנשתמרו כ 4000 שנה והמכילות בפיהן, בתוך עצם הלסת,
שאריות של שנהב, נחושת, צדפים ואפילו עצמות של בעלי חיים.
גם בתרבות המאיה, כבר לפני 1300 שנה, חשבו של תחלפי שיניים קבועים ועל החדרת חומרים קשים לתוך עצם הלסת . באזור הונדורס, נמצאו שרדי מומיות המכילות חתיכות של צדפים הדומות בצורתם לשיניים, כשהן מוחדרות לתוך עצם הלסת.
גולגולת מאזור הונדורס
התפתחות טכניקות מודרניות להשתלת שיניים התחילה במאה ה 17 בעולם המערבי של אותה תקופה. אז היו מוציאים שיניים מגופות לצורך השתלה בלסתות של אנשים חסרי שיניים. ההצלחה של שתלים אלו הייתה מוגבלת מאוד עקב דחיית השתלים כתוצאה מהתגובה החיסונית שהתפתחה מצד המטופלים.
עם המהפכה התעשייתית של תחילת המאה ה-19 והכניסה של מתכות לשימוש תעשייתי . גם רופאי השיינים התחילו להשתמש במתכות ובסגסוגות מתכתיות למיניהן כמו קובלט כרום, זהב, פלטיניום לשימוש ויצירת תחליפי שיניים. השיטה כללה החדרה של שתל העשוי ממתכת במקום השן שהוצאה. הניסיונות לביצוע השתלות בתקופה זו כשלו, עקב טכניקות כירורגיות פרימיטיביות, שימוש בחומרים שאינם ביוקומפטבילים, חוסר של שיטות לשליטה בזיהום, אי-זמינות של אנטיביוטיקה וכמובן חוסר התייחסות לעקרונות הסגר.
תמונה מספר על רפואת שיניים מהמאה ה 18
שתלים מודרניים המוכרים לכולנו כיום התחילו להתפתח בשנות ה 50 ו ה 60. בתקופה זו התפתחו שני אסכולות נפרדות, האסכולה האיטלקית והאסכולה השוודית, שיצרו כבר אז את היסודות לאימפלנטולוגיה (תורת החדרת שתלים לצרכים דנטליים) המודרנית.
האסכולה האיטלקית הייתה הראשונה והחלוצה בתחום והיא פיתחה שיטות כירורגיות להשתלה ושתלים בגאומטריות ייחודיות הנועדות לנצל ולהשתמש בשתלים באופן מידי (העמסה מידית).
שנת 1947 Farmiggini M. פיתח את השתלים הראשונים, שהיו עשויים מפלדת אל חלד או טנטלום בצורת מעיין חוט מסולסל קשיח, שהוחדר ישירות לתוך עצם הלסת (Endosteal). Farmiggini נחשב לאבי האימפלנטולוגיה המודרנית והכנסה לשימוש של שתלים אנדוסטאליים המנצלים את קשיחות העצם ויציבותה לצורך ההשתלה.
שנת 1961 Prof. S. Tramonte הכניס את הקונספט של העמסה מידית ע”י תכנון ויצירת השתל הדנטלי הבירגי הראשון (screw implant) שהיה בעל סלילים חדים ועמוקים ובעל יציבות ראשונית גבוהה בעצם ואפשר העמסה מידית.
שתלי Tramonte שתלים ברגיים בעלי סלילים עמוקים וחדים
בשנת 1964 Prof. Tramonte הכניס את מתכת הטיטניום לאימפלנטולוגיה במקום שתלים שהיו עשויים עד אז מ פלדת אל חלד, קובלט כרום, או טנטלום.
האסכולה האיטלקית עסקה הרבה בתגובת הרקמה סביב השתלים והכניסה את המושג Biologic seal
U. Pasqualini בשנות ה 60 ו ה 70 בדק כ 2400 חתכים היסטולוגיים של שתלי Tramonte והראה כי הרקמה הרכה הנמצאת במגע עם צווארי השתל מחקה רקמת חניכיים בריאה ואיננה מראה סימני דלקת. המחקר הנרחב אפיין ותיאר את הצמדות הרקמה לשתל המתכתי באופן ביולוגי ע”י המידסמוסומים. (חלבוני הצמדות של תאים).
בשנת 1972 Garbaccio הכניס את המושג Bicortical implant placement” “המציין החדרת שתלים תוך השגת תמיכה של עצם קורטיקאלית דחוסה לשתלים בזמן ההשתלה. מה שנותן יציבות ראשונית גדולה ומאפשר העמסה מידית.
חשוב לציין את Dr. l. linkow שהינו מראשוני מהפתחים של שתלים דנטאליים המועמסים מידית ושייך בקונספט לאסכולה האיטלקית . בשנת 1952 הוא סיים את לימודי רפואת השיניים בארה”ב ומיד התחיל בפיתוח מערכות דנטליות ושימוש בשתלי טיטניום כתחליפים פונקציונאליים, הניתנים להעמסה באופן מידי, כתחליפים יציבים לשיניים. המערכת המפורסמת ביותר שלו הם שתלי ה Blade, שתלים אנדואוסטליים, שאינם בורגיים בצורתם אך רחבים מספיק לצורך אחיזה ראשונית רחבה בעצם.
שתל מסוג Blade
האסכולה האיטלקית של האימפלנטולוגיה והכנסת שתלים אנדואוסטליים הייתה הדומיננטית והיחידה עד לכניסת האסכולה השוודית, כעשור לאחר מכן ,שהתבססה על תורתו של ברנמרק.
בשנת 1951 פרופ’ פר-אינגבר ברנמרק Per-Ingvar Brånemark שהיה אורתופד כירורג שוודי, ביצע מחקר על ריפוי גרמי וניסה להחדיר שתל טיטניום לתוך עצם רגל של ארנבת. אחרי מס’ חודשים, הוא ראה שהוא לא מצליח להוציא את השתל ולהפריד בינו ובין העצם. וכי שתל הטיטניום התחבר בצורה בלתי הפיכה לרקמת העצם החיה. בהמשך, באמצעות מיקרוסקופ הוא הדגים כיצד העצם מצליחה ל”התחבר” לטיטניום. החיבור הוכח גם ליעיל. ללא כישלון לאורך זמן וללא יצירת רקמה חלשה סביב השתל או תהליכי דלקת. בכך הוא הכניס את המונח אוסאואינטגרציה המציין חיבור ישיר בין השתל העשוי מטיטניום לעצם החיה.
האסכולה השוודית של ברנמרק, בשונה מהאסכולה האיטלקית, טענה כי ההצלחה של טיפול באמצעות שתלים תלויה בתהליך האוסאואינטגרציה ולכן נמנעה מהעמסה מידית של שתלים, ויצרה שתלים אנדאוסטאליים עם סלילים עדינים ודקים והעדיפה שני פרוצדורות כירורגיות במקום אחד, זאת על מנת להימנע מיצירת עומסים על השתל ולאפשר יצירת עצם חדשה סביבו.
שתלי ברנמרק שתלים ברגיים בעלי סלילים עדינים ודקים.
שתלים דנטליים ,כיום, הפכו מסחריים והם משלבים את עקרונות האסכולה האיטלקית המאמינה בהעמסה מידית ויציבות ראשונית גבוהה עם ההבנה בחשיבות ובקידום תהליך האוסאואינטגרציה ועקרונות ברנמרק. השוק מוצף בסוגים רבים של שתלים, השונים בניהם במעט. בעיצובם או בטיפולים הכימיים שהם עוברים על מנת לעודד את תהליך האוסאואינטגרציה ובמקביל לאפשר העמסה מידית..
